אלימות נגד צוות רפואי- 5 נקודות שכדאי לדעת

מה משותף לשנים 1998, 1999, 2000, 2013 ו-2017? בכולן התקבלו החלטות לצמצום אלימות נגד צוות רפואי. מה הן עשו בפועל? בואו נגלה

השבוע פורסם סיפורה של רעות מאיר ולדר, אחות שהותקפה בחדר המיון של בית החולים קפלן לעיניהם של 5 עדים. על אף הימצאותם של עדים, ועל אף ראיות אחרות, החליטה המשטרה שלא להעמיד את התוקף לדין מכיוון ש׳לא נמצאו ראיות כדי להעמיד לדין׳.

הסיפור העצוב-מצחיק הזה הוא הזדמנות טובה לדבר על אלימות כלפי צוות רפואי בישראל, מה המדינה ניסתה לעשות, ואיך זה מצליח לה.

1. עמדת המדינה, על בסיס ספרות מקצועית, היא שהממסד והתנהגות הצוות הם גורמים נפוצים להיווצרות אלימות: בניגוד להנחה הנפוצה של רובנו, מבקרים תוקפניים הם לרוב אנשים נורמטיביים, בלי עבר קודם של אלימות כלפי צוות רפואי. לפי המודל שדרכו המדינה מנתחת אלימות רפואית (״המניעה המצבית של הפשיעה״) התנאים הקשים של הסביבה הרפואית יוצרים אצל המטופל ואצל המלווה שלו את ההבנה שהדרך היעילה ביותר עבורם לקבל את מבוקשם היא באמצעות אלימות. התנאים הפיזיים, העומס, השחיקה והמחסור בכח אדם מביאים את הצוות הרפואי למצב ׳מלחמה׳ שלא מאפשר להם להשקיע את תשומת הלב והמשאבים הנפשיים שיאפשרו להם לאתר ולנטרל מצבים נפיצים (מה גם שעל פי המשרד לביטחון פנים הסיבה השכיחה ביותר לאלימות היא המתנה ארוכה, כך שצמצום זמני ההמתנה יפחית את הצורך לנטרול נפיצות מלכתחילה). זו עמדה קשה לעיכול. במיוחד לנו כצוות רפואי. ניתן לפרש אותה כ׳האשמת קורבן׳ אבל אני מנסה להבין אותה גם כלקיחת אחריות של המדינה: המדינה מבינה שאם היא רוצה שהצוותים ינטרלו מצבים מעודדי אלימות בעצמם, היא צריכה לאפשר לצוותים את משאבי הזמן לעשות זאת. האם המדינה גם מתרגמת את ההבנה הזו לצעדים פרקטיים בתחומים האלה? כגון חשיבה מחדש על צוותי חדר המיון (מספרם, סמכויותיהם) מעט מדי כנראה. נראה את זה עוד מעט.
   

2. המהלכים המשמעותיים האחרונים בשנים 2013 ו-2017, לא הביאו לשיפור לאומי משמעותי באלימות נגד צוותים רפואיים: בשנת 2013 התקבלה החלטת ממשלה ל׳צמצום האלימות נגד סגלים רפואיים׳. ההחלטה כללה פיילוט שפעל ב-6 בתי חולים בלבד וללא פעילות בקהילה (למרות שהצעדים היו אמורים לכלול גם פיתרונות לקהילה). הפיילוט כלל נוכחות של שוטרים בבית החולים בחלק מהשעות וגם השקעות תקציביות, כגון הקמת משחקיות וצביעת חדרים בצבעים מרגיעים- החלק המניעתי. על פי נתוני המשרד לביטחון פנים, בבתי החולים שבהם התקיימו הפיילוטים הייתה ירידה בפעילות. החלק העיקרי של החלטת הממשלה היה מיצוי הדין ושיפור האכיפה. כמו שאפשר ללמוד מהפוסט של רעות, ומדו״ח המעקב של המרכז הישראלי להעצמת האזרח- זה כנראה לא ממש קורה, לא ברמת התוצאה ולא ברמת המאמץ: ״בפועל, גם לאחר החלטת הממשלה, לא נעשו פעולות ממשיות על מנת להגביר את מיצוי הדין״.
   

3. רק 2% ממקרי האלימות במערכת הבריאות מגיעים לאישום בפסק דין: מתוך 3,000 אירועי אלימות (מכל הסוגים) נגד צוותי רפואה, רק 800-1000 מדווחים ורק 8-10 מגיעים למיצוי דין. חשוב להגיד שתקיפת אנשי בריאות חוסה תחת ׳תקיפת עובדי ציבור׳- פשע שלו חוק מיוחד. כבר היום חוק העונשין קובע שדינה של תקיפת עובד ציבור היא 5 שנות מאסר, בהשוואה ל׳תקיפת סתם׳ שדינה רק שנתיים מאסר. מה שמעניין הוא רמת העדיפות שהמשטרה אמורה לתת לעבירות האלה. על פי דוח מבקר המדינה משנת 2010 בנושא ״על פי הוראות המשטרה, יש לתת עדיפות גבוהה לחקירה של תלונות על תקיפת עובדי ציבור ולתביעה בעניינן: לפתוח מיד בחקירה, לגבות הודעות מהנפגעים ומהעדים ללא דיחוי, ולהעמיד לדין בהקדם חשוד שנמצאו נגדו ראיות.״
   

4. אין מדיניות ׳אפס סובלנות׳ בישראל: המודל המדובר ביותר להתמודדות עם אלימות נגד סגלי רפואה הוא ה-״אפס סובלנות לאלימות״ (Zero Tolerance) של הבריטים. במודל הזה ניתן שלא לטפל כלל במטופל האלים ולהפנות אותו לקבלת טיפול רפואי במסגרת אחרת או במועד אחר. כמובן שיש למדיניות הזו סייגים, כמו מטופלים פסיכיאטריים או מטופלים תחת השפעת חומרים. אם אמרנו שבגישת ״המניעה המצבית של הפשע״ אנחנו מנסים לשמוט את הקרקע מתחת להבנה המתפתחת אצל המטופל ש״אלימות היא האמצעי היעיל ביותר להשיג את מבוקשו״ - אמירה מקדמית שאלימות תביא לאי-טיפול בכלל יכולה להיות יעילה. עם זאת, היא הופכת בית החולים לסוג של בית משפט ואף של מעניש, מה גם שגוררת שאלות אתיות כבדות בנוגע לחובה האתית לטפל. עם זאת, התשתית החוקית להרחקת אנשים כבר קיימת בחוק ׳למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול, תשע״א 2011׳ שקובע כי ״נקט אדם במתכוון מעשה אלימות כלפי איש צוות במוסד רפואי או כלפי איש צוות במקום המספק שירותי רווחה או השחית במתכוון רכוש של מוסד, רשאי מנהל המוסד להזהירו בכתב כי אם בתקופה של 12 חודשים (להלן – תקופת האזהרה) יחזור וינקוט מעשה אלימות כאמור או ישחית את רכוש המוסד, יהיה המנהל רשאי להורות על מניעת כניסתו למוסד האמור בהתאם להוראות סעיף 3; השר, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, יקבע את נוסח האזהרה, ורשאי הוא לקבוע הוראות לעניין דרכי מסירתה.״ בישראל, ההסתדרות הרפואית (הר״י) לא הצליחה לקדם בעשורים האחרונים חוקים אחרים שהחמירו את הענישה כנגד התוקפים צוות רפואי. ניסיונות אלה כללו הצעת חוק לעונש מינימום לתקיפת סגל רפואי (שישה חודשי מאסר). להצעת חוק זו התנגדו גם משרד הבריאות וגם משרד המשפטים, שטענו (במידה רבה של צדק) שאין הגיון בהחמרת הענישה אם גם ככה כמעט אף אחד לא מגיע בכלל לבית משפט.
   

5. ים וועדות, מעט תוצאות: הדו״ח האחרון של וועדת משרד הבריאות למניעת אלימות נגד סגלי רפואה תחת הכותרת ״אלימות פוגעת בכולנו״ פורסם בדצמבר 2017. מדובר בוועדה רצינית, במינוי שר הבריאות, בריכוז מנכ״ל המשרד ובהשתתפות רשימה ארוכה של מומחיות ומומחים. בכנות מעוררת הערכה, נכתב בדו״ח ש״הוקמו מספר ועדות על ידי משרד הבריאות להתמודדות עם נושא האלימות כלפי צוות מטפל וכן הופצו חוזרים ונהלים. עם זאת, רוב הפעולות שננקטו היו מהלכים נקודתיים, חלקן מקומיים, שיעילותן לא הוכחה״. בתום ששת מפגשי הוועדה הוחלט על הצעדים הבאים לצמצום האלימות נגד צוות רפואי. אני לא מצליח לראות שהטמיעו אותם גם היום, בחלוף 4+ שנים מפרסום הדו״ח.